לפני כמעט 200 שנה נולד מדיום פורץ דרך: צילום.
בהתחלה התהליך היה מדעי ומכני, אבל ככל שהמדיום התפתח, צלמים החלו להתנסות בקומפוזיציה, בתאורה ובפוטנציאל של המצלמה ככלי לביטוי אישי.
מכאן התעורר ויכוח משמעותי: האם הצילום הוא רק מדיום "תיעודי" / מדעי, או שהוא יכול להיחשב גם לאמנות? האם האמנות חייבת להיות מוגבלת לצורות מסורתיות כמו ציור ופיסול, או האם הצילום – למרות היסוד הטכני – יכול להגיע למעמד של דיסציפלינה אמנותית?
הצילום – בבסיסו – הוא אמנות הקלטת האור והצל.
המצלמה הפכה להיות מכשיר אמין לרישום 'אמת', וגם הפכה לכלי תומך במחקרים שמטרתם הייתה לבסס 'אמיתות' שונות על העולם. זו הייתה פריצת דרך שהשפיעה מאוד על העולם המדעי, והמצלמה הפכה לכלי הכרחי עבור מדענים, חוקרים ורופאים.
אבל המטרה של צילום אמנותי היא לבטא רעיון, מסר או רגש. צילום עיתונות למשל מספק תיאור ויזואלי ודוקומנטרי של נושאים ואירועים ספציפיים, ומייצג מציאות כביכול אובייקטיבית, וצילום מסחרי, מתמקד בפרסום מוצרים או שירותים.
מעבר לתפקידה בתיעוד, רבים זיהו את הפוטנציאל של המצלמה ככלי לביטוי אישי ואמנותי.

בין החלוצות הייתה ליידי קלמנטינה הווארדן (Hawarden), צלמת יוצאת דופן שהייתה מהראשונות שאימצו את הצילום כמדיום אמנותי.
עבודתה, המאופיינת בעיקר בפורטרטים, הדגימה שצילום יכול להיות כלי גם לתיעוד של יצירתיות ויופי.
הווארדן צילמה את בנותיה, לבושות בבגדים אלגנטיים בתוך חללי הפנים של בייתן תוך שימוש והבנה במרקמים ובאור.
היא השתמשה למשל במראות כדי לשלב השתקפויות, מסגרה את הנושאים שלה בתוך החלל, השתמשה בנופים מהחלונות, ויצרה קומפוזיציות מורכבות.
כמי שהייתה שייכת למעמד הגבוה וכיוון שנשים במעמדה לא עבדו, הווארדן לא עסקה בצילום כמקצוע. ובכל זאת, כבר במהלך חייה עבודתה זיכתה אותה בהכרה אמנותית משמעותית. באמצע המאה ה-19, היא זכתה במדליית כסף על ידי אגודת הצלמים בלונדון.

צלמת בולטת נוספת שאימצה את הצילום ככלי אמנותי הייתה ג'וליה מרגרט קמרון (Cameron) הבריטית.
היא ידועה עד היום בזכות הפורטרטים שלה, גם של אנשי החברה הגבוהה בלונדון אבל גם הרבה מאוד פורטרטים מבוימים בהשראות סיפורים תנכיים.
השתמשה בפוקוס רך, בחשיפות ארוכות במיוחד ובמניפולציה על הלוחיות הרטובות עליהן צילמה, ויצרה טשטוש מכוון ואפקט "ערפל" חלומי בתמונות.
הסגנון שלה גרר מחמאות אבל גם הרבה ביקורת מצלמים אחרים בני דורה שטענו שהתמונות שלה לא חדות מספיק. החיתוכים בהם היא השתמשה לצילום פורטרטים מקרוב (מה שאנחנו מתייחסים אליהם כ: Head Shot ו Medium Shot) הפכו להיות סגנון שכולנו מכירים ומשתמשים בהם עד היום.

אבל הרגע המרכזי החשוב שבו הצילום החל לזכות בהכרה כצורת אמנות אמיתית קרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וסימן את עלייתו של מה שאנו מכנים כיום צילום אמנותי.
קבוצת צלמים, בראשותו של אלפרד שטיגליץ (Stieglitz) ייסדו את תנועת Photo-Secession בניו יורק. תנועה שדגלה בפיקטוריאליזם – Pictorialism, סגנון צילום שהושפע מאוד מהאסתטיקה של אמנות חזותית מסורתית, במיוחד ציור.
צלמים פיקטוריאליסטים רצו לצלם באופן שנראה כמו ציור, באמצעות שימוש בטכניקות כמו פוקוס רך, שימוש יצירתי בפילטרים, עריכה מורכבת והתנסות בחומרים מגוונים. מבחינתם הדגש היה פרשנות אמנותית ופחות תיעוד קפדני.
אחד הרגעים החשובים בהכרה של הצילום כצורת אמנות הגיע ב-1940, כאשר המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק אירח את תערוכת הצילום הראשונה שלו.
אירוע שסימן שינוי משמעותי באופן שבו הצילום נתפס, ותפס מקום לצד אמנות מסורתית במוסדות יוקרתיים.
ומה זה צילום מבחינתכם? האם זו אמנות שראויה להיות מוצגת בגלריות ובמוזיאונים?


הדס דיין-רוזנברג
צלמת אופנה ופורטרטים, מנהלת פדגוגית בגליץ, מדריכת צילום ואוצרת תערוכות צילום.