"רק הצילום הצליח לחלק את חיי האדם לסדרה של רגעים, לכל אחד מהם יש ערך של קיום שלם" (אדוארד מוייברידג').
לצילום יש כוח ייחודי להקפיא רגעים בזמן, הוא מאפשר לנו לבקר מחדש בזיכרונות הרבה אחרי שהם חלפו. פעולת הצילום היא הרבה יותר מסתם לחיצה על כפתור, זו דרך לשמר חוויה חולפת ולהפוך אותה למשהו קבוע. תמונות הופכות ליומן חזותי. הן לא מתעדות רק אירועים, אלא גם רגשות, מערכות יחסים ואפילו יכולות להזכיר לנו ריחות וטעמים.
זיכרונות קשורים באופן מהותי לתחושת הזהות שלנו וצילומים משמשים עוגנים לזיכרונות. הם מחברים אותנו לעבר, ומספקים קישור מוחשי לאנשים, מקומות וחוויות שללא הצילום עלולים לדעוך עם הזמן. אנחנו יכולים לחיות מחדש רגעים, להיזכר בריחות, בצלילים, וברגשות של זמן ומקום ספציפיים.
צילום יכול לעורר חוויות מתוך זיכרון שנשכח מזמן ויכול פתאום לעלות בזכות תמונה שצולמה אי שם בעבר. הצילום הוא החוט המחבר את העבר שלנו עם ההווה והעתיד שלנו – גם עבורנו וגם עבור הדורות הבאים.
תמונות יכולות גם להשפיע על אופן בניית הזיכרונות, ולפעמים לשנות או אפילו להחליף זיכרונות אמיתיים בנרטיבים ויזואליים. אם נחשוב למשל על האלבומים המשפחתיים שלנו, הם יותר מסתם אוספי תמונות. הם נרטיבים של מורשת, תרבות והמשכיות. גם אם זה לא תמיד נראה לנו ככה, כאשר מסתכלים על התמונה הרחבה בקנה מידה גדול יותר, תצלומים מתעדים שינויים חברתיים, אירועים היסטוריים ושינויים תרבותיים. הם מספקים תיעוד ויזואלי שמעצב את תפיסת העולם שלנו ומספקים עדות גם לאלו שיישארו אחרינו.
הצילום ממלא גם תפקיד מרכזי בעיצוב הזיכרון הלאומי, גם כמתעד וגם כיוצר של זהות קולקטיבית.
מעבר לזיכרונות אישיים, לצילום יש תפקיד חשוב בתיעוד ההיסטוריה, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. זיכרון לאומי הוא עבר קולקטיבי משותף לקבוצת אנשים והוא יוצר תחושת זהות ושייכות.
האם היינו מי שאנחנו ללא צילום ? האם הזיכרונות שלנו היו אותם הזיכרונות ללא תמונות?
הדס דיין-רוזנברג
צלמת אופנה ופורטרטים, מנהלת פדגוגית בגליץ, מדריכת צילום ואוצרת תערוכות צילום.
