הקדמה
עולם הצילום מכיל הרבה מאוד מאוד מונחים שלא מוכרים לנו מחיי היומיום ואנחנו צריכים ללמוד להתרגל להשתמש בהם ולהבין אותם כדי לנצל את מלוא הפוטנציאל בתחום. במאמר זה אעלה מספר רב של מושגים ואפרט בקצרה את משמעותם והשפעתם על הצילום.
המצלמה
אפרט את החלקים המרכיבים את המצלמה.
גוף
גוף המצלמה הוא אחד הדברים שקצת קשה להסתדר בלעדיהם בצילום, הוא מכיל בתוכו את כל הרכיבים הדרושים ליצירת הצילום ומגן עליהם מעין הרע ודברים נוספים (מכות, לחות, נפילות וכו'). בכלליות יש גופים מפלסטיק וממתכת כאשר הפלסטיקים הם קלים וזולים יותר והמתכתיים הם יוקרתיים, עמידים ויקרים יותר (עפ"י רוב). סגסוגות המתכת המרכיבות את שלד הגוף עשויות ממגנזיום, אלומיניום ושאר מתכות אקזוטיות יותר ופחות בהתאם לצורך המצלמה ומחיר היעד שלה.
תריס
התריס חוסם את האור המגיע לחיישן בזמן שהוא סגור, וכאשר הוא נפתח, האור מגיע לחיישן לזמן קצוב. קיימים תריסים אופקיים, אנכיים ומשולבים בצמצם כאשר הסוג האחרון נמצא בעיקר במצלמות קומפקטיות וזולות. התריס עשוי מחומרים קלים ומורכבים ותפקידו להחזיק מעמד רבבות (עשרות אלפי למי שלא הבין) חשיפות וכשנשחק ניתן להחליפו (באסה..). מהירות התריס נעה בין 1/16,000 השניה במצלמות הצמרת, 1/8,000 במצלמות המקצועיות, 1/4,000 במצלמות רמת הכניסה, 1/2,000 בהרבה קומפקטיות לבין מהירויות תריס איטיות (חשיפה ארוכה) של 15 שניות בקומפקטיות מתקדמות, 30 שניות במתקדמות יותר ומצב bulb המשאיר את התריס פתוח עד שאומרים לו אחרת. על מנת להקפיא תנועה, נקפיד שמהירות התריס תהיה גבוהה ממהירות התנועה ועל מנת למרוח תנועה, נשתמש במהירות תריס נמוכה ממהירות התנועה. מהירות תריס נמוכה תאפשר לנו ליצור פאנינג. כלל האצבע לתמונות חדות הוא: על מנת למנוע מריחה הנובעת מרעידות של היד, נקפיד שמהירות התריס תהיה לפחות 1 חלקי אורך המוקד.
צולם בחשיפה של 15 שניות
מראה
תפקיד המראה שלפני התריס הוא להטות את האור הנכנס לעדשה כלפי מעלה שם הוא נכנס למנסרה (פריזמה) או מערכת מראות ויוצא בסופו של דבר אל העינית. השיטה בה מערכת המראות עובדת משפיעה על הבהירות של העינית בצורה דיי משמעותית. מערכת המראות מעבירה בנוסף לעינית אור ל-2 חיישנים נוספים – הראשון זה חיישן המיקוד (ע"ע מיקוד) והשני זה חיישן מדידת האור (ע"ע מדידת אור). במהלך הצילום המראה מתרוממת למעלה, התריס חושף את החיישן, מתבצעת חשיפה של החיישן לאור, התריס נסגר והמראה יורדת. אותו מחזור של צילום בו המראה מתרוממת ואור לא מגיע לעינית נקרא זמן החשכת עינית והוא קריטי בצילום ב-DSLR מכיוון שככל שהוא ארוך יותר, קשה לעקוב אחרי נושאים בתנועה.
עינית
כבר אמרנו שהאור מגיע לעינית דרך העדשה ובאמצעות מערכת המראות/פריזמות. הפרמטרים המשפיעים על העינית בעיקר הם גודלה, עצמת ההגדלה שלה וכיסוי הפריים. גודל העינית מעיד על הנוחות של הצילום. ככל שהיא גדולה יותר, כך יותר קל להציץ פנימה. עצמת ההגדלה מעידה על גודל התמונה המוקרנת בתוך העינית וכיסוי הפריים מציין את כמות הפריים שמכוסה ע"י העיינית (נע בדרך כלל בין 91% ל-100%). בתוך העיינית מופיע לנו מידע מאוד חשוב על החשיפה, תנאי הצילום, מיקוד וכל מה שרצינו לדעת על הצילום (כמעט). אך לא לכולם מצלמות רפלקסיות, במצלמות הקומפקטיות ישנן 2 סוגי עיניות: עינית אופטית ועינית אלקטרונית. העיינית האופטית משתמשת בחלון נפרד עם מערכת עדשות מאוד פשוטה שנמצאת במקביל לעדשה, יש לה מספר חסרונות כאשר העיקרי שבהם הוא חוסר התאמה בין העינית לתמונה המצולמת במרחקים קרובים. עינית אלקטרונית הידועה גם בתור EVF – Electronic ViewFinder, היא בעצם מסך LCD זעיר מאוד הנמצא בתוך העינית, בעיקר במצלמות אולטרא זום דמויות רפלקס. אז למה להשתמש בעינית במצלמות קומפקטיות אם זה לא כזה משהו? בעיקר כדי לחסוך סוללות ולראות יותר טוב בתנאי אור יום (במצלמות החדשות הLCD מספיק טוב).
ביונט
זו הטבעת עליה מרכיבים את העדשות במצלמות רפלקסיות. טבעת זו עשוייה כמעט תמיד ממתכת ותפקידה להחזיק את העדשה צמוד לגוף במצב אטום, לשדר באמצעות מגעים מידע אל ומהעדשה בנוגע לחשיפה, למיקוד ועוד. כמו כן, הביונט מעביר באמצעות מוט כוח מהמנוע של המצלמה לפוקוס בעדשות שאינן מכילות מנוע עצמאי.
מבזק
ידוע גם כפלאש ותפקידו להאיר את הנושא בתנאים של תאורה חלשה או כאשר משמש כפלאש מילוי, להחליש צללים. בהחלט מומלץ להשתמש בפלאש חיצוני ולא בפלאש המורכב על המצלמה. קיראו את המאמר אודות הפלאש לצורך הבנה מעמיקה יותר בנושא.
נורת עזר
במצבים של תאורה חלשה וחושך מוחלט, מערכת המיקוד של המצלמה מתקשה לראות את הנושא ולהתמקד עליו. בדיוק למטרה הזו יצרני המצלמות יצרו נורת עזר שעובדת במגוון שיטות על מנת לעזור להתמקד. יש נורות שמקרינות תבנית משבצות על הנושא, יש נורות שרק מאירות, פלאשים מקרינים תבינית קווים אדומה וכן הלאה. חלק מהמצלמות משתמשות בנורת העזר על מנת להפחית את התופעה של עיניים אדומות באמצעות הקטנת האישונים. (ראו מאמר בנושא הפלאש).
סוללות
מה לעשות ומצלמות בכלל ודיגיטליות בפרט הן מאוד תובעניות כשזה נוגע לחשמל. המצלמות המתקדמות יותר משתמשות בסוללות ליטיום יוני והפשוטות יותר משתמשות בסוללות אצבע. בעקבות התפתחות הטכנולוגייה והביקוש העצום בשנים האחרונות הטכנולוגיה קפצה מספר שלבים ומסוללות ניקל קדמיום מפגרות, נוזלות וקצרות חיים עברנו לסוללות ניקל מטאל-היידריד שכיום מחזיקות 2700 מילי אמפר שלמים בתוכן, הישג שלא ראו אותו באופק לפני שנים ספורות. המטענים ירדו מזמני הטענה של 18 שעות לשעתיים, 45 דקות ואפילו 15 דקות וכבר מדברים על מטענים של דקה (!). מה שמשפיע על תצרוכת הסוללה של המצלמה זה כמות התמונות, שימוש ב-LCD, שימוש בפלאש וכדומה. על ידי ייעול השימוש ניתן להוציא הרבה יותר תמונות מכל טעינה.
LCD
המסך בגב המצלמה הדיגיטלית הוא אחד המהפיכות המשמעותיות בצילום הדיגיטלי. LCD זה ראשי תיבות של Liquid Crystal Display וכיום מסכים אלו מספקים איכות תצוגה מעולה וחדה עם צבעים עשירים ותצרוכת סוללה נמוכה יחסית. המסך משמש גם לצורך קימפוז (ראו מאמר: קומפוזיציה) התמונה במהלך הצילום וגם לשם צפייה לאחר הצילום. כיבוי המסך שומר על זמן סוללה יקר.
מד אור
כל המצלמות היום מכילות מד אור, רכיב אשר בעבר לא היה קיים במצלמות כלל. מד האור הינו חיישן המודד את כמות האור הנכנסת דרך העדשה במספר אופנים: תבניתי – מכלל הפריים; מרכזי – 90% ממרכז הפריים והשאר מכלל הפריים; נקודתי – מדידה מנקודה קטנה במרכז התמונה. ישנם מספר סוגים של מדי אור, משחור לבן שמודד רמות אור בלבד ועד לחיישן 1005 הפיקסלים של ניקון שמודד אור בכל הצבעים ויודע לחשב בצורה נכונה יותר את החשיפה.
המערכת הדיגיטלית
במצלמה הדיגיטלית ישנה מערכת שלמה שלא היתה בעולם הפילם
החיישן
זהו למעשה "סרט הצילום" שלנו. תפקידו ללכוד את האור ולהמיר אותו מזרם של פוטונים (חלקיקי האור) לזרם של אלקטרונים באמצעות תאים פוטואלקטריים (הגיוני).כל תא בחיישן מעביר הלאה אלקטרונים בהתאם לכמות האור שנכנסה אליו, הרבה אור = הרבה אלקטרונים (למי שלא הבין עדיין, התאים זה הפיקסלים לאחר מכן).אפשר להשתמש בהקבלה לגשם ודליים כאשר הגשם זה האור והדליים זה התאים של החיישן ועל כל דלי מסומן לנו כמה מים התמלאו בו. לכל תא יש קיבולת מירבית של אור שהוא יכול לקלוט (כמות מירבית של מים בדלי) ואם התא מקבל יותר אור ממה שהוא יכול אז הוא יוצא שרוף ויכול להשפיע על התאים שבסביבתו (הדלי התמלא עד הסוף והמים נשפכים לצדדים לדליים אחרים). לכן בחיישנים המודרניים קיימת מערכת של ניקוז אותם אלקטרונים עודפים מהתאים כדי למנוע את התופעה הזו (הבנתם את ההקבלה לדליים).
גודל החיישן
אז הגודל כן קובע. איך? שאלה טובה. ככל שהחיישן גדול יותר ברזולוצייה נתונה התאים הפוטואלקטריים יותר מרווחים וגדולים ויכולים לקלוט יותר אור מבלי להשפיע אחד על השני. במה זה בא לידי ביטוי? בעיקר בכך שהתמונות יהיו נקיות יותר מרעש. כמו כן, בחיישן גדול הצבעים יכולים להיות חיים יותר ולהכיל יותר פרטים בתמונה. חיישן קטן יותר דורש רזולוצייה גבוהה יותר של העדשה מכיוון שהתאים הם צפופים וקטנים יותר. בין היתר גודל החיישן משפיע על עומק השדה, אני יכול להתחיל להסביר עכשיו למה, אבל במקום זה אני אפנה אתכם למאמר אודות עומק שדה, בשביל להבין את זה לעומק. החיישנים במצלמות קומפקטיות הם קטנים מאוד ונעים בין 1/2.7 אינץ' דרך 1/1.8 אינץ' ועד 2/3 אינץ' במצלמות הגדולות יותר. במצלמות רפלקסיות של ניקון גודל החיישן הוא של APS כלומר קרופ פקטור. החיישנים קטנים יותר מאפשרים שימוש בעדשות קטנות, קלות וזולות יותר ולכן תראו במצלמות קומפקטיות עם אורך מוקד של 5.2 מ"מ שבהקבלה לפורמט 35 מ"מ שוות לאורך מוקד 35 מ"מ.
חיישן Charge-Couple Device – CCD
אחד משני הסוגים הנפוצים יותר של חיישנים. ההבדל מתבטא בכך שלכל תא פוטואלקטרי על גבי החיישן אין טרנזיסטור צמוד אלא הוא מעביר את זרם האלקטרונים לצידי החיישן ושם הקריאה נאספת ומועברת לממיר AD. הוא מעביר איכות תמונה גבוהה, יקר יותר לייצור וזולל יותר אנרגיה עד פי 100 מחיישן CMOS עם אותו מפרט. רוב המצלמות הדיגיטליות מכילות חיישן מהסוג הזה.
חיישן Complementary Metal Oxide Semiconductor – CMOS
שם ארוך, הא?! אז אנחנו נשתמש בקיצור. אז CMOS שימש בהתחלה בתור שבב למחשבים ומכיוון שניתן לייצר אותו על גבי פסי ייצור קיימים עם טכנולוגיית ייצור בשלה הוא הרבה יותר זול לייצור. ההבדל העיקרי לעומת ה-CCD הוא שה-CMOS מכיל מספר טרנזיסטורים צמודים לכל חיישן, לכן פוטונים שאמורים לפגוע בתא פוטואלקטרי פוגעים בטרנזיסטור ו"הולכים לאיבוד". מסיבה זו חיישני ה-CMOS יוצרים הרבה יותר רעש וחברות מסויימות (בלי לנקוב בשמות) פיתחו מנגנונים חזקים שתפקידם הוא להפחית את הרעש.
ISO
ראשי תיבות של International Standard Organization לעומת ASA שאלו הם ראשי התיבות של American Standard Association שהיה השם המקובל בעבר. רגישות החיישן היא בעצם הגברה של האות המגיע ממנו. לכל חיישן יש רגישות בסיס שבה הוא מספק את התמונה הנקייה ביותר מרעשים, כל עלייה ברגישות מגבירה את האות החלש ואת הרעשים (כלומר אותות לא רצויים) שמופיעים בצורה של גרעיניות ופיקסלים צבעוניים. הגברת ה-ISO פי 2 תקטין את משך החשיפה פי 2 וכן הלאה. בתנאי תאורה חלשה, כדאי להעלות את ה-ISO, על מנת להמנע ממריחה כתוצאה ממהירות תריס איטית, אך ככלל מומלץ לצלם ב-ISO כמה שיותר נמוך על מנת להמנע מאותו "רעש".
השפעת הISO- על התמונה בצילום בחושך.
"תריס אלקטרוני"
כבר למדנו מה זה תריס דיגיטלי, אבל קיים גם תריס אלקטרוני. חלק מהמצלמות מחזיקות רק תריס מכני (התריס הפיזי במצלמה), חלק רק אלקטרוני וחלק גם וגם. בדומה לפעולת התריס המכני, התריס האלקטרוני מגדיר את משך "קריאת" הנתונים מהתאים הפוטואלקטריים. לדוגמא: בחשיפה של 1/1000 שניה המצלמה תתחיל לקרוא למשך 1/1000 שניה מרגע לחיצה על כפתור הצילום ולאחר 1/1000 שניה תפסיק לקרוא ותשמור את התמונה.
"רעש"
כמו שאנחנו שומעים רדיו ויש הפרעות ברקע, אותו עיקרון קורה גם בחיישן. כשהאות מוגבר מהחיישן מסתננים נתונים חסרים מהחשיפה בדמות רעש, לכן ב-ISO גבוה כשמגבירים את האות של התמונה, מוגבר הרעש במקביל בתור חלק מהאות. סוג נוסף של רעש הוא רעש כתוצאה מהתחממות החיישן בחשיפות ארוכות. כתוצאה מחשיפה ארוכה ומאמץ של החיישן לקרוא ולהעביר נתונים מתפתח רעש במקביל. לפעמים זה רעש קטן כמו ב-ISO גבוה ולפעמים זה כתמים סגולים או בצבעים אחרים על גבי התמונה.
"הפחתת רעשים"
יש מספר דרכים להפחית את אותו הרעש שדיברנו עליו בסעיף הקודם. הראשונה היא באמצעות תוכנות כמו Neat Imag או Lightroom שעם אלגוריתמים מתוחכמים מצליחות להסיר את הרעש (תוך פגיעה בחדות). קנון משתמשת באלגוריתמים דומים בחיישני ה-CMOS שלה. בחשיפות ארוכות ניתן להתגבר על פיקסלים תקועים באמצעות שיטה שנקראת החסרת תמונה חשוכה Dark image subtraction, לאחר חשיפה ארוכה המצלמה מבצעת חשיפה באותו האורך עם תריס סגור ולאחר מכן מחסירה את הפיקסלים שהיו לוהטים בתמונה הכהה מהתמונה הבהירה. החסרון של שיטה זו הוא שצריך לחכות הרבה זמן למצלמה עד שתסיים את החשיפה הכהה.
ממיר A/D
אז אמרנו שהחיישן מקבל פוטונים ומוציא אלקטרונים בתגובה, והמשלנו את זה לדליים וגשם (זוכרים?!). אבל המצלמה לא יודעת לקרוא את זה, ולכן בא ממיר ה- A/D שממיר מאנלוגי לדיגיטלי (אלה ראשי התיבות) לצורה שמחשב יכול לקרוא אותה דהיינו – בינארי. אם אנחנו חוזרים להקבלה ממקודם של הדליים, אז הממיר זה גמדים קטנים שקוראים את מה שרשום במשורה על כמה הדלי התמלא ורושמים את זה בשפה שהמחשב יכול לקרוא. הממיר מעניק ערך של 12bit במצלמות המתקדמות יותר, יעני 2 בחזקת 12 ז'תומרת 4096 גוונים לכל פיקסל/ערוץ. אלא שמכיוון שJPG מוגבל ל-8 ביט אז המעבד מכווץ את המידע ל-256 גוונים לכל ערוץ, מ-0 (אין אור, חשוך לגמרי, שחור) ועד 255 (הרבה אור, מלא לגמרי, שרוף) וכל רמת ביניים היא גוון אחר של אפור. כיום ניתן למצוא כבר מצלמות עם ממיר של 14 ביט לערוץ היוצרות 16384 גוונים לערוץ.
צבע
כל תא יודע לקרוא, לצורך העניין 256 גוונים של אפור. אז איך יוצרים צבע? באמצעות מערך של פילטרי צבע Color Filter Array כאשר התבנית שלהם היא RGBG כלומר פיקסל אדום, פיקסל ירוק, פיקסל כחול, פיקסל ירוק וחוזר חלילה. אז רבע מהפיקסלים הם אדומים, רבע כחולים וחצי הם ירוקים. הסיבה לכך היא שהעין רגישה ברמה שונה לכל צבע. לאחר הקריאה של הנתונים מכל פילטר של צבע מתבצעת אינטרפולציה (חישוב) מתוחכם שמשלים את הצבעים החסרים ויוצר תמונה חלקה עם צבעים אמיתיים. חברה בשם פוביאון Foveon פיתחה חיישן מהפכני העובד ב-3 שכבות, כאשר כל שכבה מכילה מסנן צבע אחר וכך נוצר הצבע שנטען שהוא הכי אמיתי.
באפר
לאחר שהתבצע הצילום, וההמרה לדיגיטלי על ידי הממיר, הקובץ הזמני מועבר לבאפר שזהו זיכרון מהיר השומר את התמונה עד שיהיה זמן לכתוב אותה לכרטיס הזיכרון. גודל הבאפר ויעילותו קובעים כמה תמונות ניתן לצלם ברצף עד שהמצלמה מאיטה ומתפנה מקום בזיכרון הזמני.
המעבד
אחד החלקים החשובים ביותר במצלמה הדיגיטלית. יצרניות המצלמות משקיעות המון המון משאבים בפיתוח החומרה והתוכנה של המעבד שכן הוא יוצר בסופו של דבר את התמונה, הצבעים, החדות ופרמטרים חשובים נוספים. המעבד הוא חזק מאוד ויכול לעבד עשרות מיליוני פיקסלים בכל שנייה במצלמות המתקדמות.
כרטיס הזיכרון
בסוף תהליך הצילום, התמונה נשמרת על כרטיס זיכרון פלאש השומר את התמונות. הוא עמיד בטלטולים חזקים וקטן מאוד. מהירות הכרטיס קובעת באיזה מהירות יתרוקן הבאפר ומקצרת את העיכוב בין תמונה לתמונה. כיום הכרטיסים הכי נפוצים הם קומפקט פלאש במצלמות המקצועיות (CF) ו-SD במצלמות ברמה מתחת וקומפקטיות. סוני מתעקשת על ממורי סטיק ואולימפוס/פוג'י מתעקשות על כרטיסי XD.
העדשה
עוצמית
להגיד עדשה זה לא מדוייק, יש לומר עוצמית. עדשה זה בעצם אלמנט אחד בעוד שעוצמית זה מערכת של עדשות אשר תפקידה למקד את האור באורכי מוקד שונים, צמצמים שונים וכו'.
צמצם
תפקידו הראשי של הצמצם הוא לווסת את כמות האור הנכנסת דרך העדשה למצלמה. במצלמות מודרניות מורכב הצמצם ממערכת של עלים הנסגרים ונפתחים בהתאם למפתח העדשה בדומה לאישון של העין. מפתח הצמצם נמדד בערכים של מספר הפעמים שקוטר הצמצם נכנס באורך המוקד ולכן מופיע כ-f/2.8 (לדוגמא). כל תזוזה של סטופ (כפול או חצי מכמות האור) מחושבת לפי מכפלה של 1.4 (שורש של 2) ולכן תחנות הצמצם הן 1, 1.4, 2, 2.8, 4, 5.6, 8, 11, 16, 22, 32, 45. במצלמות החדשות קיימות גם תחנות ביניים לצורך גמישות. עדשות בעלות צמצם פתוח יותר מאפשרות מהירויות תריס גבוהות יותר ולכן נקראות גם עדשות מהירות או בהירות. "צמצם אופטימלי" זהו הצמצם בו העדשה היא החדה ביותר ומחושב כ-X2הצמצם הפתוח ביותר. לדוגמא בעדשה בעלת מפתח צמצם F/2.8 הצמצם האופטימלי יהיה F/5.6. הצמצם משפיע על ה"בוקה" של התמונה שזהו האיזור שאינו בפוקוס ועל המראה שלו. צמצם מרובה עלים מעוגלים ייצור בוקה יותר איכותי. בנוסף לכמות האור הנכנסת לעדשה, הצמצם משפיע על עומק השדה כאשר כלל האצבע אומר: "צמצם פתוח = עומק שדה רדוד" ולהיפך. להרחבה מומלץ לקרוא את המאמר אודות עומק השדה.
אורך מוקד
אורך המוקד של העדשה מציין את המרחק בין תחילת העדשה ובין סרט הצילום או החיישן ואינו מציין את אורך העדשה. אורך מוקד קטן יוצר עדשות בעלות זווית רחבה ואורך מוקד גדול אלו הן עדשות טלה המשמשות לצילום עצמים רחוקים. החלוקה היא >20 מ"מ עדשות אולטרא רחבות, 24-35 עדשות רחבות, 50 מ"מ עדשה נורמלית, 80-300 מ"מ עדשה טלסקופית, <300 עדשה סופר טלסקופית. עדשות עין הדג משתמשות באורכי מוקד קצרים מאוד של אפילו 10 מ"מ. ככל שעדשה בעלת אורך מוקד גדול יותר היא כבדה, יקרה (עפ"י רוב) וקשה יותר ליצור אותה עם צמצם פתוח מכיוון שקוטר הצמצם צריך להיות ממש גדול כדי שייכנס מספר קטן של פעמים באורך המוקד (לדוגמא F/4 בעדשה של 500 מ"מ דורשת צמצם בקוטר 125 מ"מ). קיימות עדשות בעלות אורכי מוקד קבועים ועדשות עם אורכי מוקד משתנים (עדשות זום) עפ"י רוב, העדשות בעלות אורכי המוקד הקבועים מספקות איכות אופטית גבוהה יותר. כמו שנאמר קודם, מצלמות דיגיטליות קומפקטיות משתמשות בעדשות בעלות אורכי מוקד קצרים יותר בהתאם לפרופורציות של גודל החיישן ומוכפלות באותו פקטור כדי להעניק הקבלה לפורמט 35 מ"מ.
מיקוד
או פוקוס כמו שרבים מאיתנו אוהבים להגיד. כדי שהאור העובר דרך העדשה למצלמה יתמקד בדיוק בחיישן יש להזיז אלמנטים מסויימים בעדשה שזהו תפקידם. פוקוס אוטומטי עובד באמצעות חיישן לינארי (קווי) בעל מספר פיקסלים שמודד קונטרסט באיזור מדידת הפוקוס. מנוע המצלמה או מנוע העדשה מזיזים את האלמנטים האחראיים למיקוד עד שהחיישן מזהה קונטרסט ברור. ראה דוגמא. לכן יש לבצע מדידת פוקוס על איזורים עם קונטרסט (על מסגרת של תמונה ולא על קיר חלק) ואיזורים בעלי קונטרסט ניצב לחיישן, כלומר אם חיישן המיקוד הוא קווי אופקי ואני אנסה להתמקד על תריסים לחיישן תהיה בעיה, לכן אני אטה את המצלמה בזווית, אנעל פוקוס ואסובב אותה בחזרה. במצלמות רפלקסיות, החיישן האמצעי הוא בדרך כלל מוצלב (גם אנכי וגם אופקי) ולכן הוא המהיר והיעיל ביותר. ישנן 3 שיטות למדידת פוקוס: ידני (הצלם מפקס ידנית), יחיד (המצלמה נועלת פוקוס על הנושא – Single) ורציף (העדשה כל הזמן מחפשת פוקוס ומתעכבת על נושאים בפוקוס – Continuous). עדשות בעלות מנוע עצמאי מהיר (USM, SWM, HSM וכו') יפקסו מהר יותר מעדשות המשתמשות במנוע של המצלמה. עדשות בעלות מפתח צמצם גדול יותר יתפקסו מהר יותר בתנאי תאורה חלשה.
פילטרים
או מסננים כמו שאומרים בעברית צחה. על כמעט כל העדשות המיועדות למצלמות רפלקסיות ניתן להרכיב פילטרים למטרות שונות ובמצלמות קומפקטיות רוב הסיכויים שצריך להוסיף מתאם מיוחד לפילטרים. הפילטרים מאפשרים לנו צילום יותר יצירתי ולהגמיש קצת את המגבלות של הצילום או ליצור תוצאה חדשה לגמרי. מומלץ כמעט תמיד להשאיר פילטר UV על גבי העדשה על מנת למנוע שריטות או מכות על העדשה. מומלץ לקרוא את המאמר אודות הפילטרים לשם הרחבה וטיפים רבים בנושא.
ניתן לראות שהפולרייזר מכניס פחות אור מוחזר מההשתקפות ולכן ניתן להשתמש בחשיפה ארוכה יותר ולקבל פרטים על העלים בנוסף לקרקעית הנחל. צולם בשמורת תל-דן בצפון ישראל
מניעת רעידות
שימושי במיוחד לצילום בתנאי תאורה חלשים ולצילום באורכי מוקד גדולים. כלל האצבע אומר שמנגנון הפחתת רעידות מאפשר צילום עד שלושה סטופים איטי יותר. בניקון קוראים לו VR – Vibration Reduction, קנון החליטו על IS – Image Stabilizer וסיגמא הימרו על OS – Optical Stabilizer. כולם ת'כלס אותו העיקרון והוא אלמנט צף בעדשה שמצוייד בחיישני תנועה ובאמצעות מנוע מהיר מזיזים את אותו אלמנט על מנת שיקזז את הרעידות. קוניקה-מינולטה (כן, הם התאחדו) הכריזו על פתרון יצירתי יותר לבעיה כשהם הכריזו על מנגנון Anti-Shake שבמקום להזיז אלמנט בעדשה, החיישן נמצא על פלטפורמה זזה וניתן להשתמש במנגנון עם כל עדשה.
פרספקטיבה
לעדשות באורכי מוקד שונים יש פרספקטיבה שונה. עדשה בעלת אורך מוקד קצר (עדשה רחבה) תעניק הרגשה של "עומק" בפריים ועצמים ייראו רחוקים יותר אחד מהשני, לעומת זאת עדשה בעלת אורך מוקד גדול (טלסקופית) תצמצם את המרחקים בין העצמים והכל ייראה "מחוץ". לכן אם אנחנו נצלם בריכת שחיה נעדיף להשתמש בזווית רחבה ואז היא תראה לנו ענקית.
עומק שדה
זהו טווח החדות בפריים בין המרחק הקרוב ביותר בפוקוס ועד הרחוק ביותר בפוקוס. תקראו את המאמר אודות עומק שדה, הוא מסביר ה-כ-ל.
עיוותים
קיימים מספר גדול של עיוותים כשזה נוגע לעדשות. יש עיוות חביתי שנגרם בעדשות רחבות והוא 'מעגל' את הפריים (כמו חבית) ויש עיוות כרומטי שנוצר כתוצאה ממיקוד במקומות שונים של אורכי גל שונים (לדוגמא יוצר קצוות סגולים לעצמים קונטרסטיים), עיוות כרית סיכות (Pincushion) הוא ההיפך מעיוות חביתי ומושך את קצוות הפריים "פנימה" ובדרך כלל קורא בעדשות טלה, החשכת פינות (vignetting) – היא תופעה אשר קורית לרוב בעדשות זולות יותר ותמיד בצמצם הכי פתוח ובו רואים החשכה של הפינות בפריים. הבהקים (Flare) קורים בעיקר בעדשות רחבות או עדשות מאיכות ירודה בצילום באור שמש ישירה כתוצאה מציפוי ירוד באלמנטים של העדשה. קיימים עיוותים נוספים, אך פחות נפוצים.
התמונה הדיגיטלית
פיקסלים
Pixel זהו קיצור של Picture Element וזוהי היחידה הבסיסית ביותר בתמונה. כל תא פוטואלקטרי על גבי החיישן יוצר פיקסל אחד בתמונה (אלא אם יש אינטרפולציה חס וחלילה). פיקסל זו יחידה המורכבת מגוון אחד בלבד.
רזולוצייה
זו בעצם החדות של התמונה. ככל שיש יותר פיקסלים בתמונה התמונה תראה לנו חדה יותר ונוכל לבצע הדפסות גדולות יותר ממנה מבלי לאבד איכות. מצלמה של 2 מליון פיקסלים תוכל להפיק תמונה של 10×15 ס"מ ב-300dpi, ובשביל להדפיס 20×30 ב-300dpi נצטרך תמונה של 8 מליון פיקסלים.
אינטרפולציה
קיימות מצלמות (בעיקר זולות) המבצעות אינטרפולציה לתמונה על מנת להגדיל את הרזולוצייה הסופית. לדוגמא, מצלמה הטוענת שהיא 6 מליון פיקסלים באינטרפולציה ויש לה רק 2 מליון פיקסלים אמיתיים זה בעצם שקר כי היא לוקחת את אותם 2 מליון פיקסלים ומכפילה אותם באמצעות אלגוריתם תוכנה כדי להמציא את 6 מליון הפיקסלים החסרים. אינטרפולציה מהסוג הזה אינה משפרת את איכות התמונה והייתי מקצין ואומר שזהו 'בלוף' בשביל למכור מצלמות.
זום דיגיטלי
מבוסס על אותה אינטרפולציה מהסעיף הקודם. יצרני מצלמות רוצים לומר שיש למצלמה שלהם זום כפול 40 ולכן הן עושות 'זום דיגיטלי' שזהו, בסופו של דבר, קרופ של התמונה ואינטרפולציה בשביל לנפח אותה חזרה לרזולוצייה המקורית. צריך להימנע מ'זום דיגיטלי' ועדיף לאחר הצילום לבצע חיתוך בתוכנת עריכה גרפית טובה.
חישוב גודל התמונה
בואו נראה מה גודל התמונה המצולמת. אם אני מצלם תמונה שהמידות שלה הן 3,008×2000 (כמו בניקון שלי) אז בסה"כ יש לי 3,008×2000 = 6,016,000 פיקסלים. בהנחה ואני מצלם בעומק צבע של 24 ביט (8 ביט לכל ערוץ, דיברנו על זה) לכל פיקסל, אז גודל הקובץ יהיה 6,016,000×24 = 144,384,000 ביטים. מכיוון שאנחנו רגילים לקבל מידות בבייטים וכל בייט שווה 8 ביט אז 18,048,000=144,384,000/8 בייט, או בקצרה 18.048 מגה בייט.
כיווץ תמונה JPEG
מכיוון שזה לא הגיוני לשמור קבצים בגודל ענקי כמו שיצא לנו בחישוב של הסעיף הקודם, פותח מנגנון ה Jpeg המרשים שייעודו לכווץ את התמונות לגדלים שהגיוני לשמור אותן. JPEG – Joint Photographic Expert Group וזה אתר הבית שלהם. אלגוריתם הכיווץ הזה מצליח להקטין את התמונה בצורה משמעותית ע"י מחיקת מידע לא משמעותי וכיווץ המידע המשמעותי מהקובץ. שיטה זו מקטינה את הקובץ ביחס של 1:6, 1:10 או בכל יחס אחר לפי בחירת המשתמש וכך ניתן לקבל קבצים קטנים של 3 מגה בייט במקום ה-18 מ"ב. שיטת כיווץ זו אינה הפיכה ולאחר כיווץ התמונה אי אפשר לשחזר את המידע שאבד.
RAW
שמירת המידע הגולמי מהמצלמה באיכות גבוהה וללא כיווץ או עם כיווץ הפיך (שניתן לשחזרו בשלמות ללא איבוד מידע, כמו ZIP). המידע בקובץ ה-raw מכיל, עפ"י רוב טווח דינמי גדול יותר (יותר ביטים לכל ערוץ) ומכיל 12 ביט או 14 ביט. כל העיבודים של המצלמה נעשים במחשב, כמו ה-white balance, חידוד, levels וכו'. קבצי raw תופסים (מן הסתם) יותר מקום מאשר קבצי Jpeg ומצריכים יותר עבודה על המחשב.
היסטוגרמה
ההיסטוגרמה מציגה לנו את ההתפלגות של הפיקסלים בתמונה לפי רמות בהירות, מהכי כהה להכי בהיר. ההיסטוגרמה היא כלי מאוד חשוב בהבנת החשיפה ובכל מצלמה ניתן להציג אותה. היא תאמר לנו האם החשיפה שלנו מאוזנת (הממוצע הוא במרכז), האם היא בהירה או כהה (נוטה לאחד הצדדים) והאם יש לי איזורים שרופים או שחורים לחלוטין (כשיש ערכים שיוצאים החוצה מההיסטוגרמה).
White Balance
איזון לבן. לכל מקור אור יש טמפרטורת צבע שונה הנמדדת במעלות קלווין (Kelvin) כאשר מעלות קלווין נמוכות (1,000-3,000) מציינות מקור אור אדום, בינוניות מציינות אור שמש (סביבות ה-5,500 קלווין) וגבוהות מציינות אור כחול כמו צל, שמיים מעוניים וכו' (8,000+). העין האנושית בעלת כושר הסתגלות מדהים ולנו הכל נראה בצבעים אמיתיים כאשר לבן זה לבן ואפור זה אפור. אבל המצלמה הדיגיטלית חסרה את אותה יכולת מדהימה ודורשת חישובים מסובכים בשביל להגיע לתוצאה טובה. המצלמה מחפשת רפרנס לבן שלפיו היא יכולה לחשב את הצבעים ולפעמים כאשר אין לבן בסצינה או כשהתמונה מוארת ע"י מספר מקורות אור בצבעים שונים, היא עשויה לפשל. כאן אנחנו יכולים לבוא לעזור לה בצורה של קביעת מקור האור בתפריט ה-WB או אפילו ע"י שימוש ב-WB מכוון אישית באמצעות מדידה מדף לבן או כרטיס 18% אפור.
חידוד
כל תמונה עוברת חידוד ביציאה מהמצלמה בצורה זו אחרת. חידוד נעשה ע"י הגברת הקונטרסט בקצוות של צורות. בפוטושופ קיים כלי מאוד יעיל שנקרא unsharp mask המאפשר לקבוע בדיוק מה רדיוס החידוד והכמות שלו שנעשית. חשוב מאוד לא להגזים עם החידוד מכיוון שאז עלולה להיווצר "הילה" מסביב לקצוות המחודדים ושלל עיוותים נוספים שכדאי להמנע מהם.
טווח דינמי
טווח הגוונים הנראה מהכהה ביותר לבהיר ביותר בצורה טובה. לעין האנושית יש טווח דינמי מדהים, אנחנו יכולים לשבת בתוך חדר ולהסתכל החוצה מהחלון בצהריים ונראה גם את מה שבחדר וגם את מה שבחוץ בצורה טובה. המצלמה הרבה הרבה הרבה יותר מוגבלת מכך ואו שאנחנו נראה את מה שבתוך החדר שחור (צלליות) או מה שמחוץ לחדר ייצא לבן לגמרי (שרוף). ניתן להגדיל את הטווח הדינמי ע"י שימוש ב-RAW שמכיל יותר מידע לכל ערוץ, ניתן לצלם 2 תמונות ברצף (אחת כהה ואחת בהירה) ולחבר והכי מרשים לאחרונה זה הנסיון של פוג'י ע"י חיישן ה-SR החדש שלהם שבאמצעות 2 חיישנים, אחד גדול ורגיש ואחד קטן ורגיש פחות, לכל פיקסל הם הצליחו להגדיל את הטווח בצורה יפה.
סיכום
כמו שבטח כבר הבנו, מערכת הצילום הדיגיטלית היא מערכת מורכבת למדיי וכאן עברתי איתכם על המושגים העיקריים בלבד, מקווה שאת הצעד הראשון עברתם בהצלחה.
מאמר זה הוא חלק קטן מקורס יסודות הצילום ב-"גליץ בית הספר לצילום", הקורס מודרך ע"י טובי המורים בארץ ובמהלך הקורס נשתף אתכם במגוון סודות מקצועיים לצילום טוב יותר.
במאמר זה הושקעו מאמצים רבים למענכם, נא לא להעתיק מאמר זה ולא לעשות בו שימוש ללא אישור. מוזמנים לקשר לכאן על מנת לשתף את הידע עם אחרים.
רוצים ללמוד עוד? מוזמנים לקורס צילום בגליץ בית הספר לצילום המוביל בישראל.
